שלום וברכה. שאלתך טובה מאד ונוגעת לרבים ונענה עליה ונרחיב בה קצת.

קודם כל נענה על החלק ההלכתי.
במעשר כספים צריך לדעת כמה דברים חשובים:

א.     צריך לדעת שאין חיוב גמור ליתן מעשר כספים ממשכורתו, אך רבים
נוהגים ליתן מעשר כספים ורואים בזה סימן ברכה. וכן דעת מורנו רבנו עובדיה
יוסף זצוק"ל.

ב.     הרוצה בכל זאת להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש לפני
שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי
ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא
מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו יתנה התנאי הנ"ל.

ג.      אדם שנותן מעשר כספים והוא דחוק דחוק מבחינה כלכלית, ואין ידו
משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק
לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו השי"ת בעושר, יאחז צדיק דרכו לתת
כל המעשר לעניים ולאביונים לעמלי תורה ולישיבות הקדושות.

ד.     הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי
המעשר דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים,
אפילו אם הם סמוכים על שלחנו.  והוא משום שהזן את בניו ובנותיו נחשב
כעושה צדקה בכל עת. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו
ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן
כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה או כשבנותיו נישאות לאברכים השוקדים באהלה של
תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם.

ועל פי זה היתרים אלו ניתן לקיים מצות מעשר בקלות יותר בעת הצורך.
ובקשר לפרנסה הדחוקה כתב בספר החינוך (פרשת עקב מצוה תל לאחד מרבותינו
הראשונים) כך מקובל אני מרבותי, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין
לו בכבוד כל ימיו.
ועוד שם הביא שכל השפע שיורד לאדם תלוי בברכותיו וכיצד מודה לקב"ה על
הכל, ומכיר בטובתו וממעט בתלונות ומקבל בסבר פנים יפות עד כמה שאפשר כל
המאורעות הבאים עליו, ומודה על הטובות שקיבל מאת ה' ואינו מתייחס כמובן
מאליו.

תפילה
להתפלל לקב"ה ולהבין שהפרנסה אצלו, ורק הוא יכול לתת, ולא לבטוח בשום
גורם אחר, והמשתף ביטחון בעוד גורם אחר (כגון חכמתו, כושר שכנוע, אנשים
אחרים וכו') הקב"ה מסיר השגחתו ממנו כמו שכתב בספר חובות הלבבות בדעת
הבטחון.
ולהתפלל מתוך תלות גמורה ומתוך הבנה  שבכל תפילה יכול להשתנות לאדם
החיים. לתאר לעצמך שכל ישועה שאתה צריך בכל תחום, בידים של הבורא ואתה רק
צריך 'לשכנע' אותו לתת לך. כך חז"ל אומרים: חז"ל הקדושים כתבו בגמרא (ראש
השנה יח) דבר שאם נתעמק בו נזדעזע: "היה רבי מאיר אומר: שניים שעלו למטה
וחוליין שוה, וכן שניים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה, זה ירד וזה לא
ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא
ניצל? זה – התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא
נענה? זה התפלל תפלה שלימה – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה – לא נענה."
– נבאר את הדברים בתרגום חופשי למציאות מוכרת בימינו.
שתי סיפורים מובאים כאן, הראשון – שני אנשים שחלו במחלה סופנית ממארת (לא
על אף אחד ואחת מישראל), ומגיעים שניהם למצב אנוש, חז"ל מציינים שמדובר
באותה מחלה בדיוק. האחד, הולך לבית עולמו, משאיר ארבעה ילדים שישארו
יתומים ומשפחה שלמה שכואבת את אובדנו. ואילו השני, לאחר כמה ימים משתחרר
מבית החולים, ולאחר זמן קצר מחלים לגמרי,חוזר לשגרה, ומנהל חיים תקינים
כאחד האדם.
ובסיפור השני שמביאים חז"ל – מדובר על שני רוצחים שנידונו לעונש מוות,
אותו כתב אישום על שניהם בדיוק, שניהם כבר יושבים על הכסא החשמלי, אחד
מקבל את עונשו ומת, ואילו השני קיבל חנינה ברגע האחרון. שואלים חז"ל,
מהיכן התוצאות הקיצוניות האלה?! שואלים ועונים דבר אחד, תפילה שלמה!
דהיינו תפילה בכוונה (רש"י שם)! כל ארבעת האנשים שבסיפורנו התפללו, אבל
מבניהם היו כאלה שידעו והכירו את מעלת התפילה ואת הכוח העצום שניתן
ליהודי במתנה באמצעותה, ולכן התפללו וזעקו מעומק הלב!
הבחירה בין חיים למוות, בין בריאות לחולי, בין עניות לפרנסה בכבוד, בין
הצלחה לכישלון, בין שלום בית אמתי, לחיי מחלוקת וריבים או במקרה גרוע
יותר גירושין, בין ילדים יראי ה' כמו שאנו רוצים, לתרבות רעה בביתו של
אדם שקשה ממלחמת גוג ומגוג, בין רגעים יפים לרגעים של סבל וייסורים, הכל
מונח על המאזניים, וההכרעה יכולה להשתנות בזכות דבר אחד – התפילה! עלינו
להבין שבתפילה ובפרט בימים קדושים אלו שכל שערי שמים פתוחים, והקב"ה אומר
לכל יהודי 'רק תבקש', חייך יכולים להשתנות לטובה ובקרוב מאד להתעורר
למציאות אחרת…
דבר נוסף הוא ההשתדלות בפרנסה
דבר נוסף יש לבדוק ברמת ההשתדלות, את ההתנהלות הכלכלית של האדם, שפעמים
רבות שם טמונה הבעיה, וכיום בעידן 'הויזות' האדם לא שם לב על מה מוציא את
כספו. לעשות סדרים בחשבון לבדוק הוצאות מול הכנסות ולחיות ברמת חיים
המתאימה לו ולא לחפש להיות יותר ממה שהוא וכבר אמרו חז"ל.
איזה בית יש לו? מאיזה חברה ארונות המטבח שלו? האם השיש הוא שיש 'קיסר'
או 'איטלקי'? באיזה 'מודל' רכב הוא נוהג? מה הין התוויות שמסתתרות להן
מאחורי בגדיו, האם הוא לובש 'מותגים' או לא? כל כמה זמן הוא לוקח את
המשפחה שלו לנופש והיכן?, מה אשתו מבשלת 'צהרים' ואילו מעדנים עולים על
שולחנו ומהו מצב ה'מלאי' של ארון 'הדברים הטעימים'?

התשובות לשאלות אלו מכריעות אצל רבים מבני האדם את השאלה 'מי נקרא חי
טוב', ועל פי תפיסה זו, מתנהלים חייהם ברדיפה אחר קניינים חומריים [שהרי
כל אחד רוצה 'לחיות טוב'].

ועל כן באים רבותינו – שרואים בעיני רוחם מעבר למה שאנחנו רואים –
ומגדירים את החיים הטובים בצורה אחרת לגמרי, קוראים לזה – הרגל לחיים
פשוטים!

זו היא הנוסחה לחיות טוב, 'לאכול בצל'[1] –  ירק פשוט, אבל 'לבך לא רודף עליך'!

ובלשון הרב בן איש חי: 'להיות מלך'.

ומאידך, אותם הרגלי חיים ראוותניים, הרצון לחיות מעל היכולות הכלכליות
שלו – הם אלו שהופכים את האדם להיות עבד לעולם ולחיות בחוסר שלווה מתמדת
של מחשבות: 'איך אני סוגר את המינוס הזה' 'מה עם ההוראות קבע' 'איך תרד
המשכנתא?!' וכו'. [ואותם שהעולם מכנים 'מתגלגלים', שלוקחים הלוואה כדי
לסגור את ההלוואה הקודמת וכך חוזר חלילה, עליהם לזכור שגם זה נגמר ולבסוף
צריך לשלם…]. ומה גם שאינם נותנים אושר ושמחה  כמו שנבאר בהמשך הספר
בע"ה.

"הגיע הזמן שגם האברכים יחיו טוב" אמר העשיר המופלג לרב שך

ועד היכן הדברים מגיעים נלמד מהמעשה הבא…

מסופר, שפעם הגיע גביר עשיר מאד לאחד מגדולי הדור, ראש הישיבה הגאון הרב
אליעזר מנחם מן שך זצ"ל עם הצעה מפתה בפיו, הוא רצה לתרום סכום עתק עבור
האברכים. "הגיע הזמן שגם האברכים יחיו טוב…" חשב. מטרת תרומתו הייתה,
שכל אברך ירוויח משכורת של כמה אלפים למשך שנה שלמה.

[ונעצור לרגע את הסיפור ונשאל את עצמינו, הצעה טובה היא זו או לא? שאלה
זו יכולה להישמע לנו מצחיקה ואף מגוחכת, וכי יעלה על הדעת שלא לקחת?! 'קח
מהר לפני שיתחרט!' אבל חז"ל אמרו שחכם עדיף מנביא, ואכן הרב שך ראה את
הדברים ב'משקפיים' של תורה וחישב את העתיד כמה צעדים קדימה. נמשיך
בסיפור:]

הסתכל עליו הרב והשיב: "תודה רבה על הכוונה הטובה שלך, אבל אני נאלץ לסרב
ולא אקח ממך עבור האברכים כי אם חלק מועט ממה שרצית לתת…". בשומעו את
דברי הרב, תמה הגביר מאד, כיצד אפשר לסרב להצעה כזו מפתה וטובה כל כך.

המשיך הרב והסביר: "אני חושש מדבר אחד! האברכים יתרגלו למשכורת גבוהה,
וממילא יעלו את רמת חייהם, יאכלו יותר טוב, יתלבשו יותר טוב, יקנו דברים
שלא היו רגילים בהם לפני, תכשיטים לנשותיהם, ולאחר שנה, כאשר תחזור
משכורתם הדלה לקדמותה… אז מה? בעיה!, הם התרגלו לרמת חיים אחרת… ואז
משלא יוכלו לרדת בחזרה לחיי הפשטות, ממילא יקשה עליהם עול הפרנסה, ואז
אחד מן השניים יקרה: או שכולם יקרסו, או שח"ו יעזבו את כותלי בית המדרש".

– זה הוא סיפור מלא בעוצמה ולמדים ממנו דעת תורה והשקפה אמתית מהי –

למדים ממנו, שהדאגה הגדולה ביותר של האדם אמורה להיות – שלא אהיה משועבד
למותרות!. למדים ממנו שפעמים עלול לעלות לאדם בראש מחשבות 'מתי אני
יתקדם', 'אני רוצה להשתדרג' הוא אומר, ופעמים שזה הגורם לכל הבעיות!
הוא מחליף את הבית למרווח יותר, או עם חצר, או שרוצה להחליף את הרכב,
ל'מודל' חדש יותר, הוא רוצה לנסוע לנופש והמצב קצת לחוץ, וכך הוא עולה
למקום גבוה שאינו ביכולות שלו, והוא לא מחשב האם הוא יכול לרדת.
הטיול יעבור, לבית ולרכב החדש הוא יתרגל מהר מאד, ויום אחד – לא רחוק,
השיפוץ והקרמיקה החדשה באמבטיה כבר לא יהיו נוצצים כבתחילה, להכל מתרגלים
בסוף! אבל דבר אחד ישאר'– ההלוואה בבנק והמצב הבעייתי שהוא הכניס את עצמו
אליו, וחבל!

הרבה קנו רכב חדש כדי שיקח אותם לעבודה, ובסוף התברר שהם עובדים בשביל
הרכב, בשביל אותם ריפודי עור, ואין קללה יותר גדולה מאדם שיש לו הרבה אבל
אין לו כלום, לפי שאין לו פנאי ליהנות מכל מה שבידו. ועל זה אמר החכם
באדם "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה-בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי-רִֽיב"
וזה מה שאומר שלמה המלך ע"ה (קהלת י, ז) "רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים
וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ", תמיה החכם באדם – אני יוצא
בחוץ ורואה קשיי יום נוסעים במכוניות מפוארות [קונים רכב ב'ליסינג' ואין
להם כסף כדי מחייתם], נשים שבקושי גומרות את החודש מתלבשות בבגדי יוקרה,
ומזמינות כל יום אוכל מ'בחוץ' – אומר שלמה המלך, 'אני לא מבין מה הולך
פה?!'
'האם אני צריך לחיות כמו אדם מסכן'?
פעם שאל אותי אדם שאלה שאולי הרבה מהקוראים שואלים ברגע זה: "אז מה אני
אחיה כמו אדם מסכן? זה מה שבעצם חז"ל מבקשים ממני?!".
שתי תשובות בדבר: הראשונה, ה'מסכן' הזה – כמו שקראת לו – שחי בצמצום
ובפשטות, הוא בודאי לא פחות מסכן מאותו אחד 'עשיר' שחי בהלוואות ואינו
יודע אם הוראות הקבע יחזרו או לא – ואין לו רגע נחת!, אז ודאי עדיף כך
מאשר כך – לזה יש חוסר גשמי שמורגש אצלו בזמן מסויים במהלך היום אך לבסוף
הוא יתרגל אליו, ואילו לזה שחי בחובות יש לו חוסר מנוחת הנפש תמידית בכל
רגע ורגע…

דיברתי לא מזמן עם אדם רחוק מתורה ומצוות, שסיפר לי על הקשיים הכלכליים
שהוא עובר, על החובות, על הלחץ הנפשי, הטלפונים, הבעיות בשלום הבית
שנגררות עקב כך וכו'.
שאלתי אותו – כיצד יתכן שעם משכורות מכובדות כמו שלך ושל אשתך אינך
מסתדר? כנראה שזה בגלל הבגדים היקרים, האוכל היקר וההוצאות ללא חשבון,
אני צודק? שאלתי, וכאן הוא השיב תשובה שהיא שורש הבעיה:
'תשמע, אנחנו רוצים לחיות טוב, רוצים להתפנק…'.
אמרתי לו, חז"ל כבר ידעו את הטעות הזו, וכמה חבל שאין לך בבית 'תלמוד
בבלי' – מסכת פסחים שעולה 30 שקלים, היא היתה פותרת לך שגיאת חיים ועגמת
נפש של עשרות שנים, כי את דפוס החיים שלך סתרו חז"ל עוד לפני 2000 שנה,
לא פילוסופיה ארוכה או יעוץ כלכלי מסובך, אלא משפט אחד כפי שכבר הבאנו
לעיל, כך אמרו רבותינו בגמרא (שם):

'אכול בצל ושב בצל, ולא תאכל אווזים ותרנגולים ויהיה לבך רודף עליך' –

אתה רוצה לחיות טוב? אתה רוצה 'להתפנק'? תחיה פשוט ואל תהיה חייב לאף
אחד. לישון בלילה בשקט ולדעת ששום הוראת קבע לא חוזרת זה 'הפינוק' הגדול
ביותר, טכניקה פשוטה לחיים יפים, ישנם אנשים שאוכלים 'סטייק', אבל לבם
רודף אחריהם, אין להם שנייה אחת של נחת… כמה חבל!
ועתה לתשובה השניה, אמרתי לו אף אחד לא ביקש שתחיה כמו מסכן, רוצים שתחיה
כמו שצריך, תאכל, תשתה, תתלבש, פשוט תחייה לפי היכולת שלך ולא מעבר לה,
אל תנסה להיות מה שאתה לא! שב פעם אחת עם אשתך, תחשבנו את כל ההוצאות אל
מול ההכנסות, ורק עם זה יחיו! תחשבו איפה אפשר לחסוך מה אפשר להוריד וכך
תבנו לכם סדר עדיפויות כלכלי שיסב לכם הרבה נחת ושלווה.
והכלל בזה נתנו חז"ל: ישנו פסוק בתהילים (קיב): "טוב איש חונן ומלוה
יכלכל דבריו במשפט" ואומרים חז"ל (חולין פד:) – "לעולם יאכל אדם וישתה
פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה
שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם" – כאמור, תחשבן
הוצאות מול הכנסות וכו' ועם זה תחיה… לא מעבר!
אין בעיה שתחיה, תשמח, שלא יהיה חסר לך כלום, אבל תדע להיות חכם להבחין
בין הנצרך, לבין דברים הנובעים מפינוק ומותרות או מ'שיגעון' להוכיח
[לעצמך או לאנשים] שאתה 'חי טוב!'[2]
מהיכן מתחילה הבעיה?
ורבנו בחיי בספרו חובות הלבבות, מוצא את שורש הבעיה ומגדיר אותה במילים
הבאות: 'בני האדם עושים את בטנם לאלוהיהם, ואת מלבושם לתורה שלהם, והמוסר
ודרך החיים שלהם הוא סביב חיזוק משכניהם'.
ישנם אנשים שחיים עם סדר עדיפויות מוטעה, בראש סולם העדיפויות הוא בוחר
את הבטן שלו [אוכל], הבגדים היקרים ביותר, והכי חשוב זה 'מה יגידו'! ככה
אדם חי ואז הוא מתלונן: 'אני לא גומר את החודש'.