א. קודם כל לא צריך להתרגש ממריבות של ילדים קטנים. ילדים בגילאים אלו עדיין לא התפתח בהם החיבור והרגישות לאחרים, הם חושבים שמגיע להם הכל, ורואים רק את עצמם ולכן הם גם רבים ולא צריך להתרגש מזה.
ב. ומה שיכול להרגיל לאהבה ביניהם הוא לתת להם משימות משותפות הדורשות שיתוף פעולה יחד ולהשיג את ההצלחות ביחד, וכמובן להרגילם בנתינה וחסד, ולדבר עמם תמיד על אהבת ישראל ורגישות לזולת, שוב ושוב בזמנים של נחת (ולא כאותם החושבים שחינוך זה בשעה שהילד עושה משהו לא בסדר, ההפך הוא הנכון החינוך הוא הדיבור בזמנים של נחת וחוזקים על ערכים שוב ושוב בצורה שונה והדברים נטמעים בנפש הילד).
ג. עוד דבר חשוב מאד, ילד שמרגיש שבבית שלו כל אחד חושב על עצמו זה מפתח בו את מידת האנוכיות, כגון שאבא מבקש מאמא או להפך והילד מרגיש שזה עול בשביל הצד השני כגון שהצד השני עושה רק לאחר הפצרות או שמתווכחים מי יעשה דברים וכיוצא בזה, ממילא הילד סופג בנפשו את הדבר וגדל בצורה כזו. כשאבא מבקש מאמא או ההפך או שאחד הילדים מבקש משהו צריך במידת האפשר להראות נכונות ושמחה בהיענות לבקשתו.
ד. חשוב לכבד את הגבולות של כל אחד ואחד. לתת מקום אישי לכל אח יכול לעזור למניעת מריבות מיותרות.
ה. ללמד את האחים כיצד להתמודד עם ריבים ולפתור בעיות בצורה בוגרת. הכוונה בדרך של שיחה ולא בויכוחים ומריבות, וללמד כשמפריע משהו ניתן לבוא ולדבר.
ו. חיזוק חיובי: להעניק מחמאות ולעודד גישות חיוביות כאשר האחים מתנהגים יפה אחד עם השני.
