בענין עשיית עטרה לטלית | והאם ראוי שלא לעשות עטרה מכסף וזהב ועיטורים | והנחת הציציות תמיד באותו מקום

א. כתב המגן אברהם (ע"פ השל"ה) שנהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמו שכתוב לגבי קרשי המשכן (ירושלמי שבת יב ג), קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון, ומשום מעלים בקודש ולא מורידים. וכן פסק המשנה ברורה (ט).

אולם הביאו שרבנו האר"י ז"ל לא היה מקפיד בזה. ומרן הרב עובדיה זצוק"ל (יבי"א ח"ב א) הסביר שלא חוששים לכלל מעלים בקודש ואין מורידים אלא בתשמישי קדושה ולא תשמישי מצווה וראה שם שהאריך וכך פסק. [ושכן דעת המרדכי ועוד רבים, ועי' במהרש"ם (ח"ב לט שאף) לדברי המג"א אברהם והשל"ה הוא ממידת חסידות].[1]

ויש שכתבו שלא לעשות עטרה זו מכסף וזהב כדי שלא ייראה שעיקרו עשוי לעטיפת הראש בלבד ואז פטור מציצית. [כ"כ ההלכ"ב יג והביא שם בשעה"צ שכן הוא בלבוש (י י) ובמלבי"ם (ח ד) ועוד והביאם בהלכה למעלה ללא חולק]. אולם יש שהעידו שנהגו לעשותם לעשותה גם משל כסף או זהב. ואכן בדורנו ראינו שלא נזהרים בזה ותופרים גם עטרות מכסף מהודרות מאד.[2]

[1]. עי' ביבי"א שם שדן לעשות מטלית גדול טלית קטן, ודן מחמת שע"פ הקבלה טלית גדול קדושתו גדולה יותר. ושם הוכיח ע"פ המרדכי והמהרי"ק ועוד שהביאו ראיה מהש"ס שבדבר מצווה לא אומרים מעלין בקודש. והסביר על פי זה את דברי האר"י ז"ל שלא חשש.

עוד הביא לספר מאורי אור (חלק באר שבע דט"ז ע"א), שעמד על דברי האר"י ז"ל, שלא חשש להניח עטרה בראש הציצית, ממנחות (לט) תנא כשהוא מתחיל (בציצית) מתחיל בלבן, הכנף מין כנף. וכשהוא מסיים מסיים בלבן, מעלין בקדש ואין מורידין. ופירש"י מין כנף, תחלה ואח"כ פתיל תכלת וכו'. משום מעלין מקדש, וכיון דאקדמיה קרא למין כנף שמע מינא חשוב הוא, הילכך אי מסיים בתכלת הוי מוריד סוף הציצית מתחלתה ע"כ. ומבואר שיש מעלין בקודש.

ותירץ דלשון הברייתא 'כשהוא מתחיל וכו", היינו שהאדם ראוי לעלות נפשו בקדושת חיוב מצות התורה. וכן בעשיית הקשרים. אבל בגוף הכלי שהוא תשמישי מצוה ליכא למילף מקדושת המשכן וספר תורה ותפלין, ע"כ. וכתב ע"ז ביבי"א שבזה ניחא נמי בהכי ההיא דשבת (כא:) לגבי נר חנוכה, וכמ"ש ג"כ בס' מאורי אור שם. וכה"ג קי"ל (בסי' תרעט) נר חנוכה ואח"כ נר שבת. וכ' הברכ"י שם משום דמעלין בקדש ואין מורידין, ע"ש. ואף על גב דתרוויי' תשמישי מצוה נינהו, ודו"ק. ונראה שיוצא לרב שיש חילוק בין האדם שצריך לעלות בקדושה לבין כלי מצוה שבו אין חיוב להלותו בקדושה. ונראה שהכלל שכל שהאדם מבצע מצוה אחר מצוה צריך ללכת לפי הכלל 'מעלין', אך באופן שהוא רק בגוף הכלי, ואין האדם צריך לעשותו דווקא בזמן אחד, לא אומרים מעלים בקודש, אלא בדבר קדושה.

[2]. וע"ע בפסקי תשובות (הע' 121) שכתב: "ובענין עטרה מכסף – עיין בארצות החיים להמלבי"ם סי' זה דיש הנמנעים מכך שלא יהא נראה כאילו הטלית עיקרו לראש ופטור מציצית וכו' אמנם כבר דחה דבריהם במשנ"ב סי' י' סקל"ג בשם עולת תמיד [א"ה: נראה שאין מוכרח להביא ראיה מדברי המ"ב הנ"ל ששם הוא רק שלפי האמת אין באמת לכסוי ראש בלבד, אך הלבוש וסיע' חששו רק שיראה ויבואו לטעות], ובשו"ת אג"מ ח"ה סי' כ' שמנהג העולם לא לחשוש לדבר כלל, ובנפש חיה (להגר"ר מרגליות) הכא מביא סימוכין מדברי הזוה"ק (פ' פנחס, ר"ל ב) "דאיהי דיוקנא דכנפי מצוה בטלית מוזהבת", ויש יחידים הנוהגים כעצת הארצות החיים להניח עטרה גם באמצע אורך הטלית דבזה מגלה דעתו דלאו עיקרה לראש עבידא, ויש מנהגים שאינם עושים כל עטרה לטלית ואף לא מבד, וכ"כ בס' אמרי פנחס קאריץ, וכן נהג אא"ז זצ"ל בימות החול. עכ"ל.