מצוות מעשר, עיקרה היא לעניים, וברמב"ם (פ"ח מתנות עניים) ובשו"ע (י"ד רנב) מבואר שנתינת מעשר לפדיון שבוים קודם לעניים, שאף הוא בכלל ערום ורעב וצמא וחייו נמצאים בסכנה. ויש שכתבו שכן לנמצאים ב'שבי רוחני' דהיינו קירוב רחוקים הוא בכלל, שהרי הצלת נפשו גדולה מהצלת גופו. [שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו בהשמטות ליורה דעה ח"ד) להגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל שהיה דיין ומקובל, ומחבר ושימש ראש ישיבת המקובלים בית אל, כחבר מועצת הרבנות הראשית וכחבר בית הדין הרבני הגדול רבה הספרדי של פתח תקווה וחתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשכ"ח . וזה לשונו שם: נמצא דכל השומר את התורה, הרי הוא שומר את גופו ונפשו, מבאר שחת בין בעולם הזה בין בעולם הבא, והאיש השבוי בידי אלה, שדרכם נילוזה ללא תורה ולא יראה, הרי הפודה אותו מהם, ומוציא אותו לחפשי מהם, אין לך פדיון שבויים יותר מזה].

ולאחר מכן יש לתת ממעשרות לעניים חולים או רעבים ולאחר מכן יש לתת צדקה להחזקת עמלי תורה וישיבות וכוללים וכן לתלמודי תורה תינוקות של בית רבן. (ויש יש גם עמל תורה וגם עני הוא קודם ורוב האברכים היום בכלל זה).

לכן אם אתה רואה שיש שם קירוב והדבר גורם לאנשים להגיע לשיעורים והבחורים מתחזקים אפשר לתת לו. [ועי' בזה בספר דרכי מעשר עמוד כב להגר"ש פנחסי שליט"א].