וזו תשובתנו – במסכת כלה (ריש פ"א) "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה" – דהיינו בלא ברכת הנישואין, ולכן לאחר שהייתה החופה והיה גם שבע ברכות מותרת לו ורשאי ליגע בה. אלא שיש בעיה שלא לנהוג כן בפני רבים, שאין לנהוג דברי חיבה אפילו ללכת שלובי זרועות למול אנשים (רמ"א אבן העזר סימן כא) ולכן רק בצנעה מותר. [וכ"כ הרב הראשי בילקוט טהרה (עמ' תשלג)].

תגובה ….לגבי נגיעה של חתן וכלה לאחר חופה.כאורה אם הם נשואים ומותרים בנגיעה האישה תהיה חייבת גם בכיסוי הראש.וכן להפך.אז רציתי לשאול האם יש מקור לכך שיהיה מותר לזוג לגעת אחד בשנייה לאחר חופה בלי שהאשה תתחייב עדיין בכיסוי הראש, כמו שעושים רובא דעלמא כיום?

תשובה: שאלה מצוינת – ואכן יש אוסרים מהצד הזה. אולם מהדין יש להקל בנגיעה כמבואר בדברי הראשון לציון הנ"ל, אלא שלא ביאר לנו טעמו.  

למעשה ישנם כמה צירופים להקל לאחר החופה בנגיעה:

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן נה) ארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. הגה: ואפילו ביחוד, אסורים; וכו' הגה: וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה (הב"י הביאו). וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; וכו' והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.

ולמדנו מדברי השו"ע והרמ"א שני דברים:

א. שכל דין ארוסתו (לאחר קידושין וקודם שבע ברכות) אפילו ביחסי אישות, הרי הם מדרבנן. ולגבי נגיעה לא נתבאר מה יהיה דינה אלא שהרמ"א הוסיף שאסורים בייחוד. – זה הבאנו כדי שנבין שכל תוקף האיסור הוא רק מדרבנן ועוד לא הוזכר בפוסקים במפורש.

ב. דבר שני למדנו – שיש אומרים שלאחר החופה שאנחנו עושים, היא כבר נקראת אשת איש לחלק מהפוסקים (ומרן השולחן ערוך לא סובר כן אך הדעות מצטרף לסניף היתר). וממילא מותר לגעת בה. [וכ"כ כתבו רבים מחכמי ספרד שכן המנהג והוא מנהג קדום למרן ולכן הספרדים אינם נוהגים בחדר ייחוד. והדברים ישנים וארוכים עי' ביבי"א ח"ה סימן ז.].

ג. הביאו ראיה מהשטה מקובצת שהכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנגדה אך בנישוק וחיבוק אינו אסור.

ד. מחלוקת ראשונים האם נדה בלא ברכה אסורה מן התורה, או מדרבנן – שלדעת הרשב"א היא מדרבנן, ולדעת הראב"ד מהתורה. עי' בכתובות ז: בראשונים שם. (עי' בספר תורת חכם ח"ב סימן צח).

וע"ע בשו"ת ברכת יהודה (ח"ה סימן ז) ובשו"ת שאלת חכם (ח"ב סימן צח). וכן בספר מלמדך להואיל (א עמ' שב) כתב שבנגיעה שהיא איסור דרבנן יש לסמוך יש לסמוך על דעת האומרים שהטלית היא החופה. וע"ע יבי"א ח"ה סימן ז.  

ועוד לרווחא דמילתא יש להוסיף, שני סניפים:

ה. ידועה המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם בדין פילגש – שלדעת הרמב"ם הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה. והראב"ד חולק שרק אם יושבת במקום המיוחד וכו'. וכאן אינו ביאה אלא נגיעה, וגם אינו לשם זנות וודאי.

ו. עוד מחלוקת מצינו בנגיעה של חיבה בשאר נשים שלדעת הרמב"ן אסור מדרבנן ולדעת הרמב"ם אסור מהתורה. וכן הלכה. אך לסניף ניתן לצרף הדעות החולקות.